חמשת אלפים הוא מספר הקסם, שבזכותו היה לנו שלום בית רגוע ואמיתי. במשך עשרים ושמונה שנים הפרידו חמשת אלפים קילומטרים בין אמי שהתגוררה באנגליה לבין אשתי פה בלבנט. כשהשטח המפורז כל כך רחב, אי אפשר לעלות על מוקשים או מטען צד.
ואז כרעם ביום בהיר, אמי בישרה לי על רצונה לחזור מהגלות ואף נקבה בתאריך העלייה. קיבלתי את הידיעה ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחתי על איחוד המשפחה אך מצד שני, פחדתי ממלחמה גרעינית הרסנית שתפרוץ בין הנשים השולטות בחיי. דבר נוסף שהדיר שינה מעיני, היה הקושי המנטלי והפיזי שבעליה בגיל שמונים ואחד.
היות ואמי עבדה מגיל שתים-עשרה ברציפות ובאינטנסיביות רבה, היה נראה לה בלתי סביר בעליל שהיא תפסיק לעבוד רק בגלל גילה.
למזלי הרב, מירי, בת דודתי, בתפקיד האחות טרזה התנדבה לקלוט את עמי בביתה. מירי הקדושה לקחה שבוע חופש מהעבודה וליוותה את אמי לכל הסידורים הדרושים.
לא עברו יותר משבועיים וחששותיי החלו להתאמת כשהיא החלה להשתעמם.
אמנם מירי דאגה לה לחיי חברה, אך אמי לא מצאה עניין מיוחד במשחקי קלפים או בישיבות הפרלמנט בקאנטרי קלאב. מאחר והיא היתה עצמאית שנים רבות, היא חיפשה ריגוש מסחרי ומקצועי. במשך שעות ניסיתי להסביר לה שאין לה צורך כלכלי לפתוח עסק. סיפרתי לה באריכות, מניסיוני האישי, עד כמה קשים חיי העצמאים בארץ, כמה סבוכה הבירוקרטיה וכמה ירדו לחייה המוסדות הממשלתיים. בכל פעם היה נראה לי שהשתכנעה אך למחרת שוב סיפרה על רצונה להשכיר חלק מהחנות של הקוסמטיקאית שלה כדי למכור שם כובעים, חגורות ותיקים אופנתיים שתרכוש בשוק בצלאל. פעם אחרת סיפרה לי על רצונה להקים ספריה בשפת ברייל. רעיון נוסף שהעלתה היה לקנות גזרות של שמלות ערב בפיליפינים ולשווק אותם באינטרנט.
בתאום עם בני המשפחה טרפדנו את כל התוכניות האלו ואחרות מבעוד יום, מה שגם לאמי עוגמת נפש רבה.
הדבר היחיד שריגש אותה היה שיעורי המחשב בקאנטרי. היא שקעה בעולם הווירטואלי ונהיתה פריקית של המחשב. תוך ימים ספורים המחשב המתקדם ביותר הובהל לחדרה, טכנאים באו והלכו ומירי קצת איבדה ריכוז, לנוכח תיקתוק מדפסת הלייזר הצבעונית שעבדה סביב השעון.
לאחר מספר חודשים החלה אמי להרגיש מחנק. היות וכל נסיונות היזמות שלה נפסלו באחת ע"י החונטה. במשך כחמישים שנה יזמה ועשתה כל דבר בלי לדפוק חשבון ועכשיו היא לא רצתה להיות תחת פיקוח מתמיד.
דרך האינטרנט היא עשתה סקר בין בתי האבות באזור ולבסוף בחרה בדיור מוגן ברשת "משען" של ההסתדרות. מה שהשפיע במיוחד על החלטתה היתה העובדה שבסניף ברמת אביב היתה פעילות ענפה וציוד מתקדם בחוגים לתפירה, ציור ופיסול.
לא עבר זמן רב מהרגע שהתמקמה בביתה החדש עד השתלטותה המוחלטת על אמצעי היצור במקום. כבר בחוג תפירה הראשון שבו השתתפה, היא לימדה את כולם לתפור כובעי מצחייה אופנתיים. הכובעים הצבעוניים זכו להצלחה אדירה ומכונות התפירה במקום זמזמו ללא הפסק. המדריכה שחזרה מחופשת מחלה חשבה שנכנסה בטעות לאיזור תעשייה לנוכח גלילי הבדים הרבים הפזורים באולם.
ארבעת מכונות התפירה עבדו ללא הפסק. נשות החוג הקשישות והחדשות שהצטרפו בהמוניהן, נעו בין מחלקת הגזירה, התפירה, עבודות היד והגיהוץ. המקום לא היה ערוך לייצור המוני, לכן אמי נדרשה לאלתורים, כגון הורדת דלת הכניסה לאולם והפיכתו לשולחן גזירה נוסף. כושר האלתור שלה פעל פעם נוספת כשהשתמשה בצלחות חד פעמיות ותפרה אותן במצחיות של הכובעים מאחר ולא נמצא קרטון מתאים.
לאחר טרנד הכובעים המוצלח, הגיעה אופנה חדשה של עליוניות. אמי חזרה משוק בצלאל עם טי-שרטים בשלל צבעים ובעזרת גזרה פשוטה ומספר תפרים, הפכה אותם לעליוניות אופנתיות מרהיבות.
בהנהלת המוסד שמו לב שיש דרישה היסטרית לחוג תפירה על חשבון הברידג' והיוגה. הם נאלצו להעביר את החוג לאולם גדול יותר ולרכוש מספר מכונות אוברלוק, מכונות תפירה לכפתורים, לולאות ומגהץ אדים חדש.
בפעם הראשונה בארץ נערכה תצוגת אופנה של דוגמניות שנולדו בתחילת המאה הקודמת. חלקן הלכו יפה על המסלול בליווי פיליפיניות, חלקן עשו זאת בעזרת מקל הליכה ואחת, שדיגמנה את הכובעים, הלכה עם הליכון.
בהנהלה שמו לב לעובדה שהתור אצל הרופא נעלם ובמחסן התרופות הביקוש ירד לחצי.
בני משפחות התופרות צלצלו לאם הבית בדאגה ורצו לדעת למה יקיריהן לא נחות בחדרן אחר הצהריים ולא מחזירות צלצול.
אחרי חידוש הגרדרובה של משתתפות החוג, לאמי היה רעיון לסדרה חדשה של ייצור כריות יפיפיות. היות ולכל הסבתות היתה בעיה של קנית מתנות לנכדים ולנינים, והיות ונשארו הרבה שאריות של בדים מסדרות קודמות, היא תפרה מספר כריות ופופים בגדלים שונים ונחלה הצלחה מיידית.
בשבוע שעבר ערכתי ביקור פתע במפעל המשגשג, אמי היתה מאושרת והראתה לי את פסי הייצור ואת קולקצית הקיץ החדשה של חולצות והפעם מבד שיפון. כל הקשישות לחצו על מכונות התפירה בחריצות והרעש שעלה הזכיר לי במידה מסוימת את תשלובת פולגת. לרגע חמקתי מאולם התפירה, עליתי בחופזה לחדרה של אמי והחרמתי לה את הדרכון כדי שלא תתפתה לנסוע לחו"ל להביא הזמנות.
גבי רמני
